על החיים ועל המוות 

"אני כבר לא בטוח מה יותר קשה – להיות שם ולהילחם, או להיות פה אתכם".

ככה אמר לי אתמול חי"רניק לשעבר שמצא את עצמו עושה מילואים לצדי – אי שם פה בסביבה, בבסיס ג'ובניקים ידוע.

מאז הכניסה לעזה, אנחנו במשמרות סביב השעון. דרוכים, מתוחים ומייחלים לדבר אחד: שישעמם לנו!

בהתחלה זה מגיע כשמועה רכילותית – על מה קורה שם בפנים.

ואז מגיע גם מספר. מספר הנפגעים.

ואז, מצפים, בכיליון כל מה שנמצא תחת בית החזה, לשמוע על מצבם.

ואז מגיעים השמות.

כשזה קל ובינוני נושמים לרווחה.

זה די בינוני לנשום לרווחה על מצב בינוני – כי אותו מצב בינוני בפועל – כבר שינה חיים של מישהו לעולם.

הקשה כבר מדאיג יותר.

האנוש... כשאתה שומע את המילה הזו - אתה מרגיש שהאנשים שם עדיין חושבים שאתה מטומטם.

כשזה חלל – שם מתחילה העבודה שלנו.

אם "מודיעי המשפחות", אלו שדופקים בדלת, נחשבים בעיניכם כ"מלאכי המוות" – זה אומר שאנחנו השטן בכבודו ובעצמו.

כי אנחנו אלו ששולחים אותם.

אנו במרוץ נגד הזמן. נגד חסרי הרחמים של הווטסאפ. נגד הפייסבוק.

אנו במרוץ – שאשתו תדע לפניכם. שאמא ואבא שלו, שהאחים והאחיות שלו – ידעו לפניכם.

ואנחנו "מתקתקים עבודה". יושבים מול מחשב בחדר ממוזג להקפיא ועם השפופרת ליד האוזן.

גם לי היה קשה להבין כמה הלוגיסטיקה הזו – למצוא את האנשים – מורכבת.

גם לי היה קשה להבין כמה יצירתיים צריך להיות כדי לגרום לזה לקרות.

עד עכשיו אלו היו תרגילים. כבר שבוע אנחנו על "רטוב".

אלו מספרים, שמות ורשומות.

אלו עדכונים וסימוני V.

אלו בירורים, אישורים ותיאומים.

כל מה שקורה, עד שכמה שעות לאחר מכן...

אתה שומע את השם הזה בטלוויזיה. ומתווספת לו תמונה.

מתווספת אליו כתבה בה גם האמא נקרעת מבכי, והאבא עוד לא מעכל.

מתווסף המידע על מועד הלוויה והיכן תתקיים.

אותה לוויה... שזה עתה החבר'ה לידך תיאמו וסגרו מול כל הגורמים.

שם, בנקודה הזו – אתה מבין מה עשית.

בנקודה הזו – הרגש נכנס לפעולה.

בנקודה הזו – שאתה מרשה לעצמך להתפרק קצת.

אתה מתנחם בעובדה שעשית משהו טוב, ככל שניתן במצב כזה- עבור המשפחה.

אתה מתנחם בעובדה שבכך שדאגת שהשמות יצאו לפרסום – הרגעת עשרות אלפי משפחות אחרות שאלו לא יקירהן.

אתה מתנחם בעובדה שהרגעת את הרחשים ואת הלחצים של אזרחים – כי אי הוודאות משגעת.

אתה מתנחם בעובדה שלקחת על עצמך תפקיד כזה – ומנעת מאחרים לעשות אותו.

יש מקום לחשוב שקיים דיסוננס לא קטן, ואף ציני בטירוף, בין היותי יהונתן מ"קרש קפיצה לחיים" לבין "יהונתן מחללים".

אך הציניים כבר אמרו כי "הגורם העיקרי למוות של אנשים – אלו החיים עצמם".

החיים והמוות נמצאים בדיוק על אותו הציר. אין כל דיסוננס.

אני מתחיל כל הרצאה בכך שאני מזכיר לאנשים שאנו לא חיים לנצח.

אני מזכיר שמעטים מאלו שחיים פיזית לא באמת חיים

(אגב, הדרך הקלה ביותר לזהות אותם אינה ממש מתוחכמת - הם אומרים "אין לי חיים")

וכשאני יוצא משם, אחרי עשרות שעות עם חבריי לאותו הגורל – אני מזכיר לעצמי את המשפט השחוק

"במותם – ציוו לנו חיים".

וזה ממלא אותי – שבדיוק בזה בחרתי להיות.

"אם זה קשה יותר להיות שם או להיות כאן," אמרתי לו, "לא זה העניין."

"העובדה הברורה היא – שאתה כאן. זה המצב הנתון.

והעניין הוא, מה אתה בוחר לעשות עם זה ואיך אתה בוחר לעשות את זה.

והכל יתחיל כשתבין באמת – למה אתה כאן."

אנחנו כאן כדי להתמודד.

אנחנו כאן כדי לעשות דברים משמעותיים על הצד הטוב ביותר.

אנחנו כאן כדי לחיות!

אני בטוח שכל חייל שם בעזה מבין את זה.

אני מאחל לכולכם לחיות כך את כל החיים.

וגיבורים שלנו, עשו לנו טובה ענקית – השאירו אותנו משועממים!